<h1>ספר החינוך מצוה שפ"ה</h1>
<h2>דף כז.</h2>
להפריש חלה מכל עריסה וליתן אותה לכהן, שנאמר [במדבר ט"ו] ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, ודרשו זכרונם לברכה ראשית עריסותיכם כדי עיסתכם, ועיסת המדבר היתה עומר, והעומר עשירית האפה הוא, והאיפה שלש סאין, והסאה ששה קבין, וקב ארבעת לוגין, ולוג ששה בצים, נמצאת האיפה תל"ב בצים, עשיריתה מ"ג בצים וחומש ביצה, וזהו שיעור עיסה המחוייבת בחלה. משרשי המצוה לפי שחיותו של אדם במזונות ורוב העולם יחיו בלחם, רצה המקום לזכותינו במצוה תמידית בלחמנו כדי שתנוח ברכה בו על ידי המצוה ונקבל בה זכות בנפשינו, ונמצאת העיסה מזון לגוף ומזון לנפש, גם למען יחיו בו משרתי השם העוסקין תמיד בעבודתו והם הכהנים מבלי יגיעה כלל, שאלו בתרומת הגורן יש להם עמל להעביר התבואה בכברה ולטחון אותה, אבל כאן יבוא חוקם להם מבלי צער של כלום. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [חלה פ"ג מ"א] שאין חיוב העיסה משנתן הקמח בעריסה אלא החיוב הוא משעת גילגול, כלומר משיערב הקמח והמים מיד חיוב החלה חל, וחמשת המינין הם שחייבין בחלה, החטים והשעורים וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון, שנאמר [שם] והיה באכלכם מלחם הארץ. ואין קרוי לחם אלא פת הנעשית מאילו. וכולן מצטרפין לשיעור חלה. ומי שלא הפריש חלה בעיסה מפרישתה מן הלחם, שנאמר [שם] באכלכם מלחם, מלמד שהחיוב גם בלחם, ואפילו הלש פחות מכשיעור שהוא פטור מחלה אם אחר כך לש פעם אחרת והשלים השיעור ונתערב כל הפת בכלי אחד שיש לו תוך הכלי מצרפן לחלה. ושמעתי מפי מורי ישמרו אל דדוקא בשנתן הפת מן התנור לכלי שיש לו בית קיבול דוקא, אבל הניח אותו כשהוציאו מן התנור על גבי לוח או על הקרקע ובכל מקום שאין לו תוך, אף על פי שנתנו אחר כן בסל כבר נפטר מחלה, וזהו שאמרו הרודה ונותן לסל דדוקא לסל בשעת רדייה מן התנור ואין צריך לומר שהתנור אינו עושה צירוף לחלה. הסובין שבקמח קודם שרקדו משלים לשיעור אבל אחר שרקדו אם חזר ועירבו אינו משלים לשיעור.
החלה אין לה שיעור ידוע מן התורה אפילו לא הפריש אלא כשעורה מן העיסה פטר כל עיסה שבעריסה מדין חלה, שלא נאמר בתורה אלא ראשית עריסותיכם חלה תרימו, וכל שהוא מרים ממנה פטור הוא בכך, אבל חכמים חייבונו להפריש חלק אחד מן העיסה מעשרים וארבעה, וסמכו הדבר במה שאמר הכתוב במצוה זו [שם] תתנו ליי', כלומר תן לכהן מתנה ראויה, ושיערו הם שהיא כן. והנחתום שהוא עושה עיסתו למכור בשוק והיא מרובה וגם צריך לרויח לא חייבוהו לתת אלא אחת מארבעים ושמונה, ובין שהרבה בעל הבית בעיסה ובין שמיעט נחתום דינם כמו שאמרנו למעלה. עיסה שנילושה בשתי קצוות העריסה ואין באחד מן החלקים שיעור חלה אינה מתחייבת בחלה אלא אם כן נשכו זה את זה והן מאיש אחד. עיסה שנילושה בין במים בין בכל שאר משקין ובין שאפאה בתנור או בקרקע או במחבת ומרחשת ובין שהדביק הפת תחילה בהן ולבסוף הרתיח, כלומר שהדליק האש תחתיה או הרתיח ולבסוף הדביק, בכל עניינים אילו יש חיוב חלה שבכל עניינים אילו לחם נקרא, שאין הלכה כמאן דאמר אין לחם אלא האפוי בתנור בלבד, אבל העושה עיסה ליבשה בחמה או לבשלה בקדירה אין בה חיוב חלה. ועיסת ארנונא, כלומר משותפת בין ישראל וגוי חייבת בחלה אם יש בחלק הישראל שיעור חלה. עיסה הנעשית בשביל בהמות פטורה מן החלה, ואם בשביל בהמות ואדם חייבת בחלה. עיסה מתוקנת, כלומר שהורמה ממנה חלה ונתערבה בה עיסה אחרת שלא הורמה ממנה חלה כיצד עושה, מביא עיסה אחרת וסומכת עליה ונוטל חלה על הכל, ואם אין לו עיסה אחרת נוטל ממנה חלה בלא ברכה לפי הדומה, לפי שנעשית כולה טבל ואפילו מעט ממנה טובלת כמה עיסה מתוקנת, שהטבל אסור בכל שהוא, כמו שכתבתי בסדר אמור אל הכהנים לאו י"ט [מצוה רפ"ד]. ויתר פרטיה מבוארין במסכת חלה וכן במסכת ערלה. ונוהגת בזכרים ונקבות בארץ ישראל בלבד מדאורייתא, שנאמר באכלכם מלחם הארץ, ודווקא בזמן שכל ישראל שם, כלומר רובם, שנאמר בבואכם, ובא הפירוש על זה [כתובות כ"ה ע"א] בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם.
ומדברי סופרים להפריש חלה בחוצה לארץ כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל, ומפני שאין החיוב בה אלא שלא תשתכח מישראל נהגו להקל בה בענין שאין מפרישין מעיסה גדולה אלא כזית ומשליכין אותה באש ואינה נאכלת לשום כהן קטן או גדול. ושמעתי שיש מקומות שנהגו להפריש חלה גדולה כשיעור שנתנו לנו חכמים בה ונותנין אותה לכהן קטן שאין טומאה יוצאת עליו מגופו או לכהנת קטנה שעדיין לא ראתה, ואפילו לכהן גדול שטבל לקירויו או לזיבתו נותנין אותה ואף על פי שהוא טמא מת נהגו להאכילה לו באותן מקומות. ועוד נראה שיש להקל בה עוד בחלת חוצה לארץ שאדם יכול לבטלה לכתחילה ברוב, כמו שבא במסכת יבמות ובמקומות אחרים בגמרא. ואין בכל האיסורין שבתורה כן לפי ידיעתי זולתי בעצים שנשרו מן הדקל ביום טוב לתוך התנור שמבטלין אותן גם כן לכתחילה, וכדאמרינן ביום טוב [ד' ע"ב] אדם מרבה עליהם עצים ומתירן, ואמרו בטעם הדבר משום דמיקלא קלי איסורייהו, כלומר שהוא דבר שכלה באש ולכן הקילו בדבר. והרב משה בן מימון זכרונו לברכה כתב בספר זרעים הלכות תרומה וביכורים פרק חמישי [הלכ' ט'—י"א] ובזמן הזה שאין שם עיסה טהורה מפני טומאת המת מפרישין חלה אחת בכל ארץ ישראל אחד ממ"ח ושורף אותה מפני שהיא טמאה ויש לה שם עיקר מן התורה, ומכזיב עד אמנה מפרישין חלה שנייה לכהן לאכילה ואין לה שיעור כמו שהיה הדבר מקדם. וחלת חוצה לארץ אף על פי שהיא טמאה הואיל ועיקר חיובה מדבריהם אינה אסורה באכילה אלא על כהן שטומאה יוצאה עליו מגופו, וכן בעלי קריין וזבין וזבות ונדות ויולדות ומצורעין, אבל שאר הטמאין במגע הטמאות אפילו טמא מת מותר לאוכלה. לפיכך אם היה שם כהן קטן בחוצה לארץ בין בסוריא בין בשאר ארצות רצה להפריש חלה אחת מפריש אחד ממ"ח והיא נאכלת לקטן שעדיין לא ראה קרי ולקטנה שעדיין לא ראתה נידה, ואין צריך להפרישו שנייה לאש, וכן אם היה שם כהן גדול שטבל משכבת זרע או מזיבתו אף על פי שלא העריב שמשו ואף על פי שהוא טמא מת הרי זה מותר לאכול תחילה הראשונה ואינו צריך להפריש שנייה בחוצה לארץ, עד כאן.
